אף אחד לא סופר לנו את המשימות הרגשיות.
אלה שלא כתובות בשום מקום, אלה שלא רואים, לפעמים גם לא שומעים.
אלה שלא ניתן לכמת.
אלה שרק אנחנו שומעות, חוות, מרגישות.
אלה שבשקט בשקט חודרות לנשמתינו , מדירות שינה מעיננו, מערערות את שלוותינו ואת עולמינו.
אלה שקשורות לנימי נפשן של ילדינו.
מאחורי המשימות הרגשיות ישנן פנים, שמות, ילדים, ילדות , נערים ונערות, אנשים בוגרים – אלו הם הילדים שלנו הלב שלנו, אנחנו.
כשכואב להם – כואב לנו
כשעצוב להם – עצוב לנו
כשפוגעים בהם – פוגעים בנו
וכשלא מסתדר להם – אז לא מסתדר לנו
את המשימות הרגשיות אי אפשר לנהל באוטומט, יש שם לב ורגש, שמחה ובושה, כאב, אהבה ודאגה, ומעל הכל רצון עז לשמור, להגן, למנוע, לכוון.
כשהם צעירים לעיתים ניתן לעיתים לפעול מאחורי הקלעים, אך כשהם מתבגרים שלט גדול של אין כניסה מקדם את פנינו.
ובסוף יום ארוך, בשעות הקטנות של הלילה העיניים פקוחות, הראש עובד, חושב, לומד, פותר, משחזר.
הלב מתכווץ, מתרחב, כועס ולעיתים זועם.
לעיתים נצליח ולעיתים ממש לא.
אבל זה אף פעם לא ישנה את העובדה, שכל הארועים הרגשיים שמתרחשים בחיי ילדינו , הופכים לאינסוף משימות רגשיות שלנו.
משימות שאף אחד לא סופר.
שלכם
אנונימית לעת עתה.
מדהים… כמה שזה נכון.